החלטה בתיק בש"א 001506/05

מונחת בפני בקשתה של חברת פלסגד מוצרים פלסטיים אגש"ח בע"מ (להלן: המבקשת) כי אורה על החזרת ארגזי ירקות משני סוגים, אשר יוצרו על-ידה ונמסרו לחברת מיטב השדה בע"מ, אשר נקלעה להליכי פירוק (להלן: המשיבה). הבקשה נסמכת על תוקפה הלכאורי של תניית שימור בעלות, אשר לטענת המבקשת הוסכמה בין הצדדים ובאה לביטוי על החשבוניות שהוציאה. מפרק המשיבה  (להלן: המפרק) וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה. לאחר שהונחו בפני טענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.         המבקשת סיפקה למשיבה ארגזים, במשך למעלה מ-3 שנים. אלא, שהמבקשת הודתה בכתב הבקשה, כי בין הצדדים לא נערך כל הסכם בכתב; רק לאחר מכן, בכתב התשובה, שינתה את טעמה, וטענה כי לא נערך "הסכם מלא" בכתב. אין חולק, כי על החשבוניות הוסף משפט, לפיו הארגזים בבעלותה של המבקשת עד שתשולם מלוא התמורה.

            הארגזים סומנו, לטענת  המבקשת שלא נסתרה, בצבע מיוחד (לשיטתה - כדי שתוכל לזהותם), אולם הוטבעו עליהם באופן ברור המילים "רכוש מיטב השדה" (המשיבה). לטענת המבקשת, אין בכך מאומה, מלבד שירות שהקל על המשיבה לזהות את ארגזיה ולהמנע מגניבתם בידי חקלאים שהשתמשו בהם. לשיטתה, התניה על גבי החשבוניות היא תנאי עקרוני ובלתי-נפרד מן ההסכמות בין הצדדים.

2.         המפרק טוען, מנגד, כי התנייה דנן אינה מייצגת כל עסקה אמיתית, מה גם שלשיטתו צויינה התניה אך בחלק מתעודות המשלוח. לטענתו, מעבר לכיתוב "רכוש מיטב השדה", נהגה החברה בארגזים מנהג בעלים, בלא שנותר כל אלמנט בעלות או פיקוח בידי המשיבה. כמו כן, לדבריו אין להחיל את ההלכה המכירה בשימור בעלות באופן רטרואקטיבי, על קשרי-מסחר שנערכו בתקופה בה חלה הלכת קולומבו.

עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי;

1.         המחלוקת דנן, רובה ככולה, נסבה על הוכחת תניית שימור בעלות בנסיבותיו של מקרה ספציפי; זאת, כחלק ממגוון הסוגיות בעניין זה אשר הובאו לפתח בית המשפט של חדלות פרעון, מאז שינה בית המשפט העליון את ההלכה הנוהגת ברע"א 1690/00 מ.ש קידוחי הצפון נ' אבגל טכנולוגיה בע"מ (להלן: הלכת קידוחי הצפון). בעוד שלפי ההלכה אשר משלה בכיפה קודם לכן, נחסם רובן המכריע של תניות שימור הבעלות באופן מקדמי, גורף וא-פריורי, וזאת בשל ישומן של הוראות חוק המשכון, ובהן דרישת רישום של שימור הבעלות ברשם המשכונות, אשר היתה בגדר "גזירה שאין השוק יכול לעמוד בה".

            הדין היום מכיר, באורח עקרוני, בתוקף אפשרי של תניות שימור בעלות, וזאת בלא להתנות זאת בהוכחתה של "עסקת קונסיגנציה אמיתית"; נקבע, כי ההכרעה תנתן לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה - ובמילים אחרות, אם הצליח הטוען, לשימור בעלות, להוכיח את טענתו, וזאת ברמת מאזן ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי.

            סוגיית ההכרה בשימורי בעלות, על מאפייניה השונים והבעייתיות הלא-מבוטלת שצפונה בה, נידונה בהרחבה בפסק-הדין בעניין פש"ר 1331/03, בש"א 13878/03, בקרה מיטב בע"מ נ' און (1973) הנדסת מיזוג אוויר בע"מ (להלן: עניין און), ואין טעם לשוב ולהאריך במה שנידון שם באריכות. בקצירת האומר, די אם אזכיר כי בעניין און אובחנו, בין היתר, שני עניינים שונים לחלוטין הכרוכים בבדיקת תניית שימור הבעלות.

            האחד - החלת חוק המשכון, ודרישת רישום אצל רשם המשכונות בשל כוחו של עקרון הפומביות - דרישה אשר בוטלה בהלכת קידוחי הצפון.

            האחר, לעומתו הינו עניין בסיסי ופרקטי בהרבה, ואשר בודק אם אכן נחתמה בין הצדדים עסקת שימור בעלות אמיתית, מן הבחינה האובייקטיבית - קרי, האם ביקש אומד דעתם המשותף של הצדדים לשמר הלכה-למעשה את זכות הקניין בידי המוכר, או שמא, אין התניה דנן אלא מעין חוזה למראית-עין, שאין בו מאומה מלבד רצון להעדיף את המוכר על פני שאר נושי הקונה, היה והאחרון יקלע לחדלות-פרעון (ובכך להתנות,

בעקיפין, על סולם דיני הקדימה בפירוק).

אמנם, אף במקרה הראשון קיים הרצון להעדיף את הספק, אלא שבאותו מקרה אין הוא עומד לבדו, אלא מגובה בקיומו בפועל של סטטוס עובדתי, אשר משמר באורח אמיתי זכויות קניין של המוכר, ומבסס בדרך זאת הדרישה לעדיפות על פני יתרת הנושים, מובטחים ורגילים כאחד.

2.         חלק ניכר מן התשובה לשאלות דנן, מצויה בבדיקה פרטנית של נסיבות כל מקרה ומקרה; בעיקר אמורים הדברים בצורתה ובהירותה של ההסכמה החוזית בין הצדדים, ובהשתיירות סממני קניין או פיקוח של המוכר על הסחורה, אף משעברה לבעלות הקונה.

זאת ועוד; בפסק-הדין בעניין און הערתי, כי הדרך הנכונה בה ראוי כי ילכו צדדים המבקשים לשמר בעלות, הינה לתת לה ביטוי מפורש בחוזה כתוב ביניהם. מן הראוי לשים לב, כי קיים הבדל תהומי בין עיגון שכזה בכתב, לבין דרישת הרישום נשוא הלכת קולומבו, אשר עסקה בהליך מסורבל וסבוך הרבה יותר, שעניינו רישום בפני רשם המשכונות. נקל לראות, כי עיגון תניית שימור הבעלות בחוזה בכתב, הינה פשוטה וזולה לעין-ערוך.

            אלא, שבעניין און הוספתי והערתי, כי חרף המשקל הרב של עיגון שימור הבעלות בחוזה כתוב (או העדרו), הרי אין עסקינן בהכרח ב"תנאי-בלעדיו-אין" להכרה בשימור בעלות. לשון אחר; קיימים מקרים ונסיבות, בהם יהיה מקום להכיר בתוקף שימור-בעלות, גם כאשר לא עוגן בחוזה מסודר - למשל באותם מקרים נפוצים בהם הודפסה התניה על החשבוניות בלבד. הכל, לפי העולה באורח סביר מנסיבות המקרה.

            באורח כללי, ואף כאן בלא לקבוע רשימה סגורה, אעיר כי הדפסה גרידא על חשבונית בלא הסכם כתוב הקובע שימור בעלות, ראוי כי תוכר במצבים של עסקאות מזדמנות, קרי; עסקאות בסדר גודל קטן יחסית, או כאלו הנערכות במהירות, בלא יחסים מסחריים נמשכים בין הצדדים; קמעונאי המוכר מטלטלין למאות אנשים המגיעים לחנותו, למשל, אין זה הגיוני לדרוש ממנו כי יעצור ויחתום על חוזה כתוב ומפורש עם כל אחד ואחד מהם. המצב שונה, במקרים של יחסים מסחריים מתמשכים וארוכי-טווח בין המוכר לקונה, במסגרתם נעשו עסקאות בסדר-גודל גדול יחסית; במצבים אלו, דומה כי אין כל סיבה שמוכר זהיר וסביר לא ידאג להעלות את תניית שימור הבעלות עלי כתב - דבר שאינו כרוך בעלויות כבדות, ואין בו הכבדה משמעותית על שטף חיי המסחר. במצבים אלו, העדרו של הסכם כתוב הינו ראיה משמעותית לחובת הטוען לשימור-בעלות, ועליו להביא ראיות נגדיות במשקל מספיק בכדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו.

3.         בנסיבות המקרה דנן, ספק גדול אם עלה בידי המבקשת להביא ראיה משמעותית כלשהי, זולת הכיתוב על החשבונית - מה גם שדומה בנסיבות המקרה כי התניה דנן הופיעה אך על חלק מהן. אמנם, העובדה כי הארגזים ניתנים לזיהוי חיצוני הינה בעלת משקל מסוים לטובת המבקשת, וכך גם הטענה (אשר הועלתה דווקא על-ידי המפרק), כי הארגזים לא היו מלאי הנמכר לצדדי ג', אלא נועדו לשימושה של המשיבה - דבר אשר ללא ספק הקל על דרישתם חזרה בידי המבקשת, היה ולא תשולם התמורה. אלא, שאין די באמור לעיל בכדי להתמודד מול מספר מכשולים מרכזיים, אותם לא הצליחה המבקשת, בנסיבותיו